<h1>שבלי הלקט דין הקיבה סימן ל"ד</h1>
<h2>דף קטז:</h2>
וכן מצאתי בתשובת רבנו שלמה ב"ר שמשון זצ"ל, שכתב על חלב הקיבה שנמלח בעורה, אני הייתי מורה בה היתר עד הנה, ובלבד שלא יתנו בה חלב אחר. וטועה הייתי עד הנה בכך, שהייתי סבור כדאמרינן [ע"ז כ"ט ע"ב] גבי קיבת עולה, כהן שדעתו יפה שורפה חיה שמע מינה פירשא בעלמא הוא, ולא מיסתברא, אלא חלב הוא ותניא נמי לעיל, קיבה שבשלה בחלבה אסורה וקיבה של עולה דשריא, משום דלא גופיה הוא אלא שינקתו מאמו והוה ליה כנוס במעיה כנתון בקערה ומותר, כדתנן, טריפה שינקה מן הכשרה קבתה מותרת לפי שכנוס במעיה. ובהלכות גדולות אינו כתוב זה הפסק, ולא כתב אלא לשון המשנה. כשרה שינקה מן הטרפה קבתה אסורה, ואילו היה זה הפסק לשון תלמוד ודאי היה כותבה. ורבינו יצחק פאסי זצ"ל, כתב אותו. וגם בעל הערוך כתב אותו בערך פרש. ונראה לי, שאין לסמוך על זה הפסק כלל לעקור דברי המשנה והבריתא. וראיתי שאוסרין הקבה ששהתה בעורה ג' ימים או ב' ואפילו בלא מליחה, ומביאים ראיה לדבריהם מנודות הגויים [ע"ז ל"ג ע"א] הצריכין עירוי ג' ימים, לפי שבלעו מן האיסור, [וה"ה] (והם) הכי נמי הקיבה ששהתה בעורה אפילו בלא מליחה בלעה מן האיסור ואסור להעמיד ממנו חלב. ואין הנדון דומה לראיה, ולא דמיא הקיבה לנודות, דנודות של גוים כיון דרמא בהו חמרא ובלעי מחמרא דאיסורא, כי הדר ישראל ומשוי בהו חמרא בלעי מטעמא דאיסורא. אבל עור הקיבה כיון דברייתא היא בכך לעמוד חלב תמיד, כל גישתא דידה מחלב הוא, וכי שהייה בתר שחיטה כמה יומי אין כח בבשר לתת טעם בחלב, משום דגישתא דההוא עור מלא מבליעת החלב הכנוס לתוכו תמיד, הלכך לא בלע חלב הקבה מטעם העור כלל עד שיבשלנו עמה, או עד שימלחנו עמה, דמליח הרי הוא כרותח. ומפני טעם זה, אין לאסור הקיבה בלא מליחה כמו שאסרנו יין הנודות. כל שכן דבשר בחלב אינו נאסר אלא על ידי בשול, וכדאמרינן דאי תרי ליה לבשר בחלב כולי יומי לא מיתסר.
מצאתי כתוב בהלכות גדולות, היכא דהוה ליה עיזא או תורתא וחלב מיניה חלבא ועביד מיניה כמכא, ושחטה ואישתכח טריפה, אסור למיכל מההוא כמכא. ועליה דנתי לפני רבי ואמרתי, אם כן, לא נאכל גבינה כלל דמאן לימא לן דכולהו בהמות שנחלבו בגבינה כשירות נינהו, דילמא אית בהו חדא טריפה ותהא הגבינה אסורה. ומאי איריא שחטה ונמצאת טריפה, יהא אסור עד שישחוט הבהמות ויבדוק אותם כולם ויהיו כולן כשרות. ואז הגבינה מותרת, ואם הן טריפות תהא הגבינה אסורה. וגער בי על שהעמקתי לו על זה. ואחר כך השיב לי ואמר, לא מחזקינן איסורא לומר שיש בין הבהמות אחת טרפה, אלא הרי כולן בחזקת כשירות כל זמן שלא נמצא האיסור. ואם נמצא שום איסור, ודאי אסורה כל הגבינה שבביתו שעשה מאותו העדר של אותם הבהמות. למחר, הוסיף על דבריו ואמר, ודוקא דידעינן מקמי דנחלוב ההוא חלבא הוי טריפה דהא אמרינן [נ' ע"א] הגליד פי המכה בידוע ששלשה ימים קודם השחיטה. אז הוספתי לשאול ואמרתי, לדבריך שאמרת שכל הבהמות בחזקת כשרות כל זמן שלא נמצא האיסור, אם כן הוציא הטבח את הריאה לחוץ קודם בדיקה מה נאמר בזה. ועל דבר זה גער בי מאד על שהקשיתי לשאול, ונתרצה לי, וכשנתרצה לי אמר לי בלחישה, דברים המותרין ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם. וכשם שקבלתיה בלחישה כך אני אומר לך בלחישה.
